יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

המדריך לטיסה עם ילדים לניו יורק...לבד

אז לאלו ששאלו, נכון, הבטחתי לכתוב את הפוסט הזה מזמן, אך כנראה שהייתי צריכה קודם כל להתאושש :)

אם הייתי מקבלת דולר אחר עבור כל משפט מופתע שקיבלתי לפני הטיסה הייתי צוברת לא מעט דולרים לביזבוזים...
״את נורמלית?״ ״מה יש לילדים לעשות בניו יורק?״ ״איזו אמיצה!!״ ״ מה?! את טסה עם שניהם לבד?!״ אלו רק דוגמיות ממגוון עשיר מאוד של משפטים ששמעתי לפני הטיסה.

את האמת לא הרגשתי שאני אמיצה וגם לא שאני עושה מעשה כזה מטורף, אבל המשפטים הללו הכניסו בי מעט ספקות לגבי שפיותי...

אז לפני הטיסה אספתי לי את כל המסקנות שהיו לי מטיסות קודמות עם הגדול ועוד כמה עצות מאוד מועילות מחברים שחלקן אף שינו לי את הטיסה.

הרי לכם המסקנות:

התארגנות- בתור אמא לשניים אני יודעת כי כל יציאה לסופר איתם כוללת התארגנות של שעה מראש לפחות, כך שהתארגנות לפני טיסה בהחלט מחייבת אירגון של שבוע מראש.
מי שזוכר מהפוסט הקודם, לפני הטיסה הייתי לבד עם הילדים 10 ימים כך שהיה מאוד חשוב להכין את המזוודות עם כ-ל הבית בערך בתוכן מראש, לכל מקרה שאצטרך לצאת למסע עם שני הזעטוטים להשלמת חפצים.

העצה הראשונה שלי היא לגבי הנסיעה לשדה, תעשו לכם טובה והשתדלו להמנע מלהגיע לשדה עם תחבורה ציבורית כאשר אתם עם שני ילדים ובעיקר אם אתם לבד. המסע שלי התחיל במונית לתחנת הרכבת והמשיך ברכבת מחיפה לשדה התעופה וכל זה עם תיק גב, שני ילדים,עגלה, סלקל ומזוודה ששקלה כמו גופה בגיל העמידה. לא מומלץ....לא לגוף ולא לנפש

השדה- תכינו מראש תיקיה קטנה עם כל המסמכים, כרטיסי טיסה ודרכונים, כשאת נמצאת עם שני ילדים בשדה התעופה עם מיליון איש בשעה 24:00 בלילה מתבקש שמשהו ילך לאיבוד, אז סדר הוא חשוב ביותר.

זמן הגעה לשדה- רצוי מראש, כי עם ילדים הכל איטי יותר, אבל לא יותר מידי מראש כי לא קל לשעשע ילדים עייפים בשדה. אם יש לכם אפשרות להכנס לאחד מטרקליני השדה, תעשו זאת, הילדים יוכלו לנוח ולנשנש..קחו בחשבון שאולי תתקלו בכמה סנובים שיעשו פרצופים חמוצים שאתם מכניסים ילדים לטרקלין...כן כן גם זה קרה לי...אם הייתי נכנסת עם שני החתולים שלי לא הייתי מקבלת כאלה פרצופים ויש לציין כי התינוק ישן והגדול היה כלכך עייף שבקושי זז מהספה.

טיסת לילה- ורק טיסת לילה...זה הסיכוי היחיד שלכם שהילדים ישנו וכמה שיותר, התמזל מזלי ובטיסה שלנו היו הרבה אנשים עייפים ורוב האנשים סביבנו ישנו וכך גם הילדים, הם ישנו 7 שעות מתוך 12 שעות טיסה, מה שהשאיר לי לשרוד עוד 5 שעות.

עריסה- מאוד נוח כשיש תינוק ובעיקר עם יש לכם עוד פעוט איתכם, מזמינים מקום עם עריסה מסוכן הנסיעות, מה שמבטיח לכם מקום בו התינוק יכול לישון, ידיים פנויות להשתלט על הפעוט שמאבד סבלנות ומקום לרגליים ולכל הציוד שהעליתם למטוס (ויש הרבה).

מ-נ-ש-א- חובה ומציל שפיות כשיש תינוק. משתמשים בו כדי להרגיע/להרדים/להסתובב במעברים ולתת לדם לזרום ברגליים/מאפשר לכם להתעסק עם הפעוט/ עוזר מאוד בירידה מהמטוס והעליה אליו.

עגלה- לקחת אותה עד העליה למטוס ולא לתת אותה עם המזוודות, מה שעוזר להתנייד בשדה עד לטיסה. אם רוצים שהעגלה לא תתלכלך, להביא נילונים גדולים ונייר דבק (כמו זה שהיה לכולם בזמן מלחמת המפרץ) ולארוז את העגלה לפני העליה למטוס.

עזרה- לא להתבייש לבקש, אני בתמימותי הייתי בטוחה שאין אחד שלא יעזור לי כאשר הוא יראה אמא צעירה עם שני זעטוטים לבד, אז...זהו שלא! טיסה מלאה עד אפס מקום ולא היה אחד שעזר לי בשדה..כן כן אמיתי לגמרי...גם כשהייתי עם עידן על המנשא ומיכאל לידי בוכה ואני נאבקת עם העגלה שהחליטה בשעת לילה מאוחרת להיות עקשנית ולא להסגר.

לפני הטיסה אמרו לי לא לדאוג שאני בטוח לא יעמוד באף תור כי יתנו לי לעבור...וואלה?! אז זהו שלא... הנשמות הטובות רצו מהר ככל האפשר על מנת להגיע לביטחון/בדיקת דרכונים ראשונים ואני ממש לא עניינתי את אף אחד ולכן מצאתי את עצמי בסופו של כל תור...
במטוס לשמחתי היו שתי דיילות שנדלקו על הקטנטנים וכאשר הייתי צריכה לקחת את האחד לשירותים  הן שמרו על השני.

בקיצור אל תסמכו על הנשמות הטובות אלא בקשו עזרה.

משחקים- אי פד הוא בהחלט הדבר הכי טוב על מנת לשעשע את הפעוט שצריך לשבת לילה שלם על הטוסיק, תורידו תכנים כגון משחקים, סרטים, שירים, כל דבר שהילד אוהב ויעזור לו לשבת. משחקים נוספים כגון צבעים, קלפים, בובה אהובה. להשתדל לא להביא צעצועים שמרעישים, הנוסעים הישנים מאוד לא יהיו סבלניים גם אם הילד ממש מתוקי.

אוכל- להביא נשנושים מהבית ולהשתדל לא משהו ממריץ כמו שוקולד (אתם ממש לא רוצים לנסות להשתלט על ילד עם עודף מרץ...).
להזמין מנת ילדים בטיסה, אני לא הזמנתי אבל היתה להם מנה מיותרת והדיילת הנחמדה נתנה למיכאל. אני חייבת לומר שהם שיחקו אותה, שאפו שגב!

מזוודות- להביא כמה שפחות, גם יהיה פחות לסחוב וגם יהיה לכם המון מקום לשופינג :)

לטוס אל על- לא, אין לי מניות באלעל...אבל מניסיון יש לכם הרבה יותר סיכוי לקבל עזרה מהדיילות כאשר הן מחברת תעופה ישראלית.

סבלנות- והרבה...אם הילדים מספיק גדולים תכינו אותם בשיחה צפופה לטיסה הקרבה ותלהיבו אותם לגבי החוויה המרגשת שצפויה להם, זה מאוד עוזר על מנת לקבל שיתוף פעולה מצד הילדים.

דוגמה אישית- הילדים הם המראה שלנו, קחו את זה כחוויה וגם הילדים יקחו את זה כחוויה ויהנו מזה. תהיו לחוצים ועצבניים גם הילדים שלכם יהיו.

ולסיום (החלק הכי כייפי בבלוג)- ששת התמונות היחידות שהצלחתי לצלם מהנייד כמזכרת מהמסע :) תודו, שאפו לי שהצלחתי להוציא את הנייד ולצלם....

ברכבת בדרך לשדה...פורטרט עצמי



בשדה התעופה...



האי פד מציל הנפשות בישראל :)


עידן מתחבר עם הדיילות החמודות...תאמינו לי לילד יש טעם :)


מיכאל נהנה ממנת הילדים שלו...ועושה חיוך מזוייף למצלמה כדי שאמא תתן לו כבר לאכול :)








יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

להיות 10 ימים עם הילדים לבד ולשרוד


אז איך נשארים עם הילדים בבית לבד ושורדים?

הייתי לבד עם הקטנטנים שלי במשך  10 ימים ואני אהיה כנה, ביום הראשון שאלתי את עצמי "איך אני שורדת את זה??!!"
24 שעות ביממה סביב השעון ל-ב-ד עם שני זעטוטים, מיכאל בן שנתיים וחצי ועידן בן שלושה חודשים.

העצה הראשונה שלי היא:
positive thinking

להאמין אבל באמת להאמין, שיהיה בסדר והזעטוטים הללו לא כאלה מפחידים כמו שהם נראים, להאמין שזה אפשרי גם אם כולם אומרים לך ״ אווו איך תסתדרי לבד?״ 

העצה השניה:
שיגרה ברורה וידועה.
אם ניתן להשאיר אותם בתקופה הזו במסגרת לה הם רגילים (גן,מטפלת,בית ספר) מעולה..לא לחשוב פעמיים, זה עושה טוב לילדים ומציל את שפיותה של האם.
במקרה שלי הקטנטנים שלי והוירוסים עשו קונספירציה נגדי וחברו יחד, כך ששניהם היו איתי בבית.
עד שהם הרגישו טוב יותר כבר העדפתי להשאיר אותם איתי (בנינו, די למדתי להנות מהמציאות הזו...כן כן להנות)

ומה קורה אם לא ניתן להשאיר אותם במסגרת לה הם רגילים כמו במקרה שלי?
בונים שיגרה.
לאחר שהיום הראשון עבר נ-ו-ר-א, בבוקר היום השני עשיתי החלטה שאני אשרוד את זה! בניתי לעצמי שגרה ברורה והייתי נחושה לעמוד בה לא משנה כמה מרדנות תהיה בדרך.
שני הקטנטנים קמו ב-7 בבוקר, הכנתי לגדול ארוחת בוקר והגשתי לו. בזמן שהאדון אוכל את הארוחה שלו אני מניקה את הקטן.
אם זה אפשרי אני יוצאת עם שניהם לטיול בפארק, שזו משימה בפני עצמה, כל יציאה החוצה הובילה להתארגנות של שעה (שהעבירה לנו את הזמן יופי...), להוריד את העגלה במדרגות כי אין מעלית ולדאוג שהגדול לא עושה גלגלון במדרגות, להניק את הקטנצ'יק בפארק בזמן שאני משגיחה על הגדול שהחליט להיות שובב ואמיץ מתמיד וכמובן השיכנועים לחזור הביתה.

חוזרים הביתה מבשלים יחד ואוכלים צהריים, כיוון שהאדון החליט שהוא לא ישן צהריים אז העברנו את הזמן במשחקים והרבה שכללו לגו, פאזלים, בצק וכו', 19:00 ארוחת ערב, 19:30 מקלחת 20:00 סיפור ו-לישון. 20:30 סמרטוט בדמות אמא זרוק על הספה ומתפלל שהלילה הזעטוטים היקרים ישנו לילה שלם רצוף.

עצה שלישית:
לדאוג לקניות ואם אפשר גם לאוכל מבושל לפני שאת נכנסת להרפתקאה הזו.

במקרה שלי אומנם אני והאיש דאגנו לקניות, אבל מה לעשות שהיו חסרים דברים ולכן נאלצתי לצאת עם הקטנטנים לסופר להשלמות. איך אני אומר את זה במילים עדינות? לא פשוט להסתובב בסופר כשיש תינוק שלא מתאים לו הטיול המפתיע הזה, פעוט עם דרישות קולינריות, עגלת תינוק ועגלת סופר...היו רגעים שקיוויתי שיצמחו לי עוד זוג ידיים...

אז אם את מוצאת את עצמך במצב הזה ביום מן הימים, אנא קחי עימך מנשא על מנת שיהיו לך 2 ידיים להשתלט על הזעטוט ועגלה אחת פחות.
אגב עגלת תינוק התגלתה כעגלת סופר מעולה ויעילה.



לגבי הבישולים, אז אני מהשרוטות שלא מסוגלות בשום אופן לבשל ולהקפיא, פשוט לא. מה שחייב אותי לבשל לפחות פעם ביומיים, את זה עשיתי לרוב יחד עם מיכאל שעזר לי במטבח (ככה הוא צמוד אלי הורס את המטבח בפיקוח ולא הורס משהו אחר בבית לא בפיקוח..הרע במיעוטו) ועידן על הטרמפולינה במרכז המטבח צופה מהצד, מה שמוביל אותי לשתי העצות הבאות שלי...

עצה רביעית:
לשתף את הזעטוט במטבח ובניקיונות ובעצם בכל דבר שאתן עושות.

וזה נכון גם לחיי היומיום, לי אישית כייף וקל יותר לשתף את מיכאל בבישול ולנקות אחריו את המטבח שנראה כמו אחרי סופת טורנדו מאשר להיות במטבח ולדאוג שהוא מחבל במשהו בבית או בודק אם כפות רגליו הקטנטנות של אחיו הקטן יכולות להתקפל לשניים.




עצה חמישית:

או יותר נכון הערצה למי שהמציא את הטרמפולינה, אם אין לכם כזו אוצו רוצו לקנות אחת, לא חייבים את זו שעולה 700 ש"ח ב"מבצע", תאמינו לי שלעולל לא מעניין איזו חיה מצויירת על הבד שישבנו הקטן יושב עליו, או מאיזו חברה זו כי גם ככה הוא עדיין לא יודע לקרוא....

העיקר שיהיה כסא נייד עם חישוק שעליו כמה קישקושים שישעשעו אותו בזמן שאת משתלטת על הגדול.



אני פשוט לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה...כשבישלתי עידן היה עליה לידי, כשהתקלחתי העולל שיחק לו בטרמפולינה, כשקילחתי את מיכאל הוא ישב עליה וציחקק בעוד מיכאל עושה לו פרצופים.

בקיצור חובה בכל בית.

עצה שישית:
מקלחות- סוגיה לא פשוטה.

לאחר כמה ימים של נסיונות מצאתי כמה אפשרויות מעשיות, יעילותן תלויה בגיל הילדים.
אם שני הילדים בגיל שהם יכולים להתקלח יחד, זו אפשרות מעולה, זה הופך לזמן איכות כייפי לפני השינה וגם יעיל מאוד, כי לא צריך לדאוג מה הילד שנותר ללא השגחה עושה והכי חשוב, שניהם מתקלחים יחד, מתלבשים יחד והולכים לישון יחד.
במקרה שלי יש לי זעטוט בן שנתיים וחצי וקטנצ'יק בן 3 חודשים, ניסיתי לקלח את שניהם במקביל, אחד באמבטיה והשני בתוך אמבטיה של תינוקות, לא היה קל, כי שניהם בגיל שהם זקוקים להשגחה בתוך האמבטיה ואני זקוקה לידיים פנויות עבור שניהם, בקיצור נחמד אבל לא כלכך מומלץ.
אפשרות שניה אבל מעט מבאסת, היא לקלח את הגדול, להלביש, לקרוא סיפור, להרדים ורק אחרי שהוא נרדם לקלח את הקטנצ'יק, מה שלא משאיר הרבה זמן לנשום בערב.
אופציה נוספת היא לקלח את הקטנצ'יק בזמן שהגדול ישן צהריים, במקרה שלי מיכאל החליט שהוא לא ישן צהריים באף אחד מעשרת הימים הללו...ייאייי כייף!

עצה שביעית:
ע-ז-ר-ה

לא להתבייש לבקש, זה הזמן להזכר בכל מי שחייב לכם טובה, זה הזמן להתקשר לאמא ולחמה.
כל עזרה שתקבלו כאן ואפילו לשעה אחת על מנת שתהיה לכם שעה לעצמכם להתקלח, לסדר את המחשבות ולנשום.
אם זה אומר להביא מישהי בתשלום ואם זה אומר לבקש טובה מחברה.
וחשוב- לא להעלב מאותם אנשים שלא יציעו לעזור, יסרבו לעזור או יגידו לכם "אויי בטח נורא קשה לך..." אבל לרגע לא יחשבו לבוא לעזור. יש לכם מספיק על הראש, עזבו אתכן מאותם אנשים, את המסקנות תעשו אחרי שהאיש יחזור ויפנה לכם קצת זמן למחשבות.

עצה אחרונה וחביבה-
לנשום נשימה עמוקה...זה עובר ומהר בהרבה ממה שזה נראה.

אני את הנשימה שלי הייתי לוקחת לאחר ששניהם היו נרדמים, הייתי יושבת לבד בסלון עם אורות מעומעמים ונהנת מה-ש-ק-ט....

מצטערת על איכות התמונות (לא יכולתי לוותר על ההמחשה בתמונות..זה החלק הכי כייפי בפוסט), כולן צולמו בנייד שלי, לא היה כל סיכוי שאני אוציא את המצלמה שלי ואצלם בתקופה הזו, צילום בנייד היה מבחינתי הישג  :)

בפוסט הבא- איך טסים עם שני זעטוטים לניו יורק לבד בלי שהמחשבה לפתוח את דלת החירום ולקפוץ עוברת בראש?




יום שלישי, 6 בנובמבר 2012

הסופה סנדי זה כאן :)

הימים האחרונים היו סוערים מאוד ועכשיו ישנה רגיעה עד הגל הבא...
אני לפני תקופה מיוחדת ומלאה, בעלי נוסע לנסיעה עסקית בארה״ב ל 10 ימים ואני אהיה ל-ב-ד עם הילדים...הולך להיות מעניין...
לאחר מכן אני אארוז לי ולילדים מזוודות ואטוס איתם ל-ב-ד לניו יורק ונפגש שם עם בעלי היקר...הולך להיות מאוד מעניין...
ואז נהיה 10 ימים עם הקטנטנים בתפוח הגדול!

אם הייתי מקבלת דולר אחד עבור כל אחד שאמר לי את המשפטים הבאים:
״ מה יהיה?? איך תטוסי עם 2 ילדים??״
״ מה יקרה אם הגדול ירצה פיפי?? מה תעשי עם הקטן?״
״ מה יקרה אם אחד יבכה?״
״ מה תעשי בשדה התעופה עם שניים??״
״ את נורמאלית??״
״ השתגעת??״
״ מה יש לילדים לחפש בניו יורק??״

חוץ משני אנשים יקרים ואופטימים לא היה אחד שלא אמר את אחד מהדברים הנ״ל...

אז הנה אני כאן כדי להוכיח שאפשר גם אפשר ואפילו להנות מזה!

אז מה היה לנו?
1. איך להשאר עם שני קטנטנים בני שנתיים וחצי וחודשיים וחצי לבד 10 ימים ולשרוד?
2. איך לטוס עם הקטנים טיסה לארה״ב בלי שהמחשבה לפתוח את דלת החירום במטוס ולקפוץ תעבור בראש?
3. איך מבלים עם ילדים בתפוח הגדול ונהנים מכל רגע?

כל זאת ועוד בפוסטים הבאים שלי...אם אני אשרוד :)

יום שלישי, 23 באוקטובר 2012

תכירו את ילדי משפחת ווקס המקסימים...

את התמונות הללו צילמתי לפני כשנה וחצי. הרבה מים זרמו בנהר בנתיים, אבל לאחרונה חשבתי על משפחת ווקס המקסימה, על החוויה יוצאת הדופן שהיתה לי שם וכמובן על התמונות שצילמתי באותו היום, תמונות שלמרות שצולמו עם הציוד ה"ישן" שלי הם נשארו מהצילומים האהובים עלי...

כשמגיעים לבית של מישהו לצלם את ילדיו יש בזה משהו אינטימי, אני לומדת להכיר את המשפחה ולהתאים לה את הצילומים שיהיו ייחודיים לה. באותו היום זכיתי להכיר משפחה מ-ד-ה-י-מ-ה, שאירחה אותי כאילו הייתי בת בית, כאילו שהכרתי אותם מאז ומתמיד.

נהנתי מכל רגע לטייל בכרמי המשפחה שהיו מלאים באשכולות ענבים טעימים, לטעום מהעוגות המעולות של אמא מיטל ואפילו להכיר את הסוס של המשפחה :) וכמובן לצלם את הילדים היפיפיים של משפחת ווקס...

אז הנה כמה מהתמונות מהיום המקסים שביליתי אצל משפחת ווקס....






ולשיא המתיקות....



תודה לכם ילדים מקסימים, היה לי תענוג לצלם אתכם וכמובן תודה לאמא מיטל ולאבא שאול על האירוח :)

יום ראשון, 21 באוקטובר 2012

בני בכורי

אז אחרי שהכרתם את עידן הקטן, הגיע הזמן להכיר את בני מיכאל...דוגמן הבית.


אם בלידתו של עידן האומץ לעשות מה שאני אוהבת גדל אז בלידתו של מיכאל לראשונה הבנתי כמה האהבה שלי לצילום גדולה.
מיכאל למד לקבל את עדשת המצלמה של אמא כחלק מהיום יום, עשיתי לו אלפי תמונות והוא מצידו למד לעשות פוזות למצלמה :)
לאחרונה הוא מבקש ממני יותר ויותר לצלם עם המצלמה שלי, יש לציין כי המצלמה שלי מאוד כבדה ומיכאל קטנצ'יק..אז אני עוזרת לו להחזיק את המצלמה והוא מכוון ועושה את הקליק...

הנה דוגמית מהתמונות שהמוכשר שלי עשה לאחרונה...


יום חמישי, 18 באוקטובר 2012

עידן חדש

אומרים שלידתו של תינוק מביאה עימה ברכה עבור הוריו.
כשבני השני נולד הייתי לאחר תקופה ארוכה בה חיכיתי לשינוי, דמיינתי אין ספור פעמים את ה-רגע בו אעשה את מה שאני הכי אוהבת, את הדבר אליו יש לי תשוקה.
בתקופה בה בני המקסים התפתח לו אט אט בבטני הגדלה, החלה להתפתח לה אהבה נוספת...אהבה להנצחת הרגע. 
האהבה הזו קיימת אצלי כנראה זה שנים רבות,אך האומץ לממש אותה גדל יחד עם האגן שלי :)
בתקופת ההריון אני ובעלי שקלנו רבות מה יהיה השם של האפרוח הקטן,אחרי התלבטויות רבות עשינו החלטה משותפת, החלטנו לא להחליט...לפחות עד הלידה הקרבה.
את האפרוח הקטן ילדתי וכנראה שיש משהו בדברי חכמים ממני שאומרים שעם הילד מגיע גם שמו, בעלי הסתכל עליו ומיד אמר ״מה דעתך על השם עידן?״ הסתכלתי על האפרוח הקטן וכאילו שהכרתי אותו כל חיי, את עידן הקטן....
מעבר לעובדה כי השם היה מתאים לו באופן מושלם, לידתו היתה עבורי סימן לעידן חדש, תחילתה של תקופה טובה,מרתקת, מלאה בחלומות שמחכים להתגשם...
אז הנה אני כאן בלידתו של הבלוג החדש ואתם כולכם זוכים להיות חלק מהלידה המרגשת הזו, מלידת הבייבי החדש שלי...
אז כמו שאומרים כשנולד לו תינוק חדש...שיהיה בשעה טובה :)

וכמובן שפוסט טוב חייב להיות מלווה בתמונה... אז הרי לכם תמונה של עידנצ׳וק המדהים שלנו שצילמתי כשהיה בן שבוע.