יום שני, 9 בספטמבר 2013

להשאר עם הילדים בבית כבחירה

הפוסט הזה שונה לגמרי מכל פוסט שכתבתי אבל כנראה שהנושא נראה לי מספיק חשוב ומדובר ברשתות החברתיות ובפורומים על מנת לתת לגביו את דעתי.

לפני כשלוש וחצי שנים, כשילדתי את בני הבכור הכרתי לראשונה קהילות רבות ומגוונות של אמהות בפורומים שונים ברחבי האינטרנט.
באותה הכרות למדתי על אחד הנושאים המדוברים ביותר בקרב אימהות ברשת (חוץ מהנקה ולינה משותפת)- הבחירה לעצור את המירוץ של החיים ולהשאר עם הילדים בבית.

הנושא עלה פעמים אין ספור והביא למריבות רבות בין האמהות, היו את האמהות שטענו שלהשאר עם הילדים בבית זה הדבר הנכון ביותר עבור הרך הנולד ושהטיפול בו צריך להיות שמור לאמא בלבד ולא לנשים זרות.
מנגד טענו נשות הקריירה כי כולנו גדלנו כך ויצאנו פחות או יותר בסדר, אז אין כל סיבה לעצור את הקריירה ו"להיתקע" בבית.
המריבות האין סופיות האלו הביאו להתבטאויות מעליבות מצד שני הצדדים, האחת טוענת נגד חברתה שהיא אמא מפקירה שהקריירה יותר חשובה לה מהילד, השניה לא נשארת חייבת וטוענת כי זו שהחליטה להשאר בבית עשתה זאת כתירוץ לא לעשות כלום. הקרבות היו אכזריים והשאירו לא מעט פצועים בשטח.

עם בני הבכור נאלצתי לחזור לעבודה לאחר 5 חודשים, היה לי מאוד קשה להשאיר תינוק כלכך קטן, את האוצר שלי עם גננות שעד לפני שבוע לא הכרתי, זה נעשה עם הרבה דמעות אך לא היתה לי ברירה, הרגעתי את עצמי עם המחשבה שכולנו גדלנו כך ורובנו יוצאנו די נורמלים.

ההחלטה היתה קשה, אך לבסוף גם אני וגם בני הסתגלנו והוא גדל להיות ילד מקסים, רגיש, חברותי וחכם.

לפני כשנה ילדתי את בני השני, איתו הכל היה אחרת...רצה הגורל וכבר בחודשי ההריון המתקדמים הפסקתי לעבוד (בזכות מעסיק שלא שמע על החוק שאוסר לפטר אישה בהריון, חרף העובדה כי הינו עו"ד).
כשהזעטוט הקטן נולד לא היה לי כל ספק שאיתו אשאר ככל שאוכל.

ההחלטה הזו תמימה ככל שתהה הכניסה אותי לעולמן של הנשים שבחרו להשאר בבית עם הילדים, הכרתי מקרוב את תגובת הסביבה לבחירה והבנתי לראשונה את כעסן של אותן אימהות.

כמה מההתבטאויות שנאלצתי לשמוע מהסביבה בשנה האחרונה הביאו אותי להחלטה כי אני חייבת לכתוב על כך פוסט, פוסט שיגע באמהות רבות שאולי חוות את אותו הדבר ואולי ילמד דבר או שניים את אלו שלא.

הדברים הזכירו לי את הסיפורים של אותן אימהות שסיפרו כי לפתע הסביבה הביטה בהן כנשים שנפלטו מהמערכת, שוויתרו על חייהן, על הקריירה שלהן, כנשים מתוסכלות שיושבות בבית עם הילדים.

כל הבעת כעס מצדן הובילה להתבטאות כגון "טוב, היא כל היום עם הילדים בבית..מסכנה/מתוסכלת..."

בהתחלה נעלבתי, לאחר מכן התעלמתי ועם הזמן הדבר הפך למשעשע ולמדתי לענות על כל הערה בדרך שהשאירה את הצד השני ללא מילים.

אז כמה הבהרות תחילה...

* נשים שבחרו להיות עם הילדים בבית, עשו זאת מרצון, כי זה מספק אותן לבלות עם הילדים ומבחינתן הן לא וויתרו על דבר אלא הרוויחו רגעים יקרי ערך עם היקרים להן מכל.

* נשים שבחרו לגדל את ילדיהן אינן נשים מתוסכלות, לא מהסיבה הזו בכל מקרה, אלו נשים שאוהבות את מה שהן עושות ועושות זאת מאהבה עצומה למי שזקוק להן יותר מכל.

* המשפט "אני עם הילדים בבית" זו כן תשובה לשאלה "אז מה את עושה עכשיו?"

* אמא במשרה מלאה זו משרה קשה עם בוסים תובעניים שעושים הרבה רעש וכתמים, אך ללא ספק זו המשרה היחידה בה אותה אישה תעשה הכל מתוך אהבה עצומה לבוסים שלה.

* אמהות שנשארות בבית עם הילדים לא "יושבות" בבית עם הילדים, כל הורה יודע שילדים זה עם שלא משאיר לך יותר מידי זמן פנוי ושהפועל "לשבת" שמור בלעדית לעולם הרווקות.

* כביסות,כלים,בישולים לא עושים את עצמם עד השעה 17:00, זו האישה הזו שנשארה בבית עם הילדים עשתה אותם...כן כן בין לבין כשהיא חיתלה/האכילה/הניקה/שיחקה/הרדימה/ניקתה ושוב חיתלה/האכילה/הניקה/ניקתה ושיחקה עם הילד/ים.

* להשאר עם הילדים בבית זה לא כזה פיקניק כמו שזה נשמע, אך לנשים שבנויות לכך זה בהחלט סיפוק אדיר מאין כמוהו.

עם בני הבכור לא יכולתי לדמיין, אף לא לשניה, לעצור את הכל ולעשות את הבחירה של להשאר בבית, תמיד אמרתי שאני פשוט לא בנויה לזה ושכנראה אטפס על קירות הבית אחרי כמה חודשים ספורים.
הזעטוט השני לימד אותי דברים על עצמי שלא ידעתי, הוא לימד אותי שאפשר לעצור לרגע וגם אפילו לכמה רגעים מהמירוץ המטורף הזה בו אנחנו חיים ולהנות מהרגעים הקטנים שבורחים כלכך מהר.

תמיד האמנתי שמה שטוב לאחד לא טוב לשני ושכל אדם צריך לעשות את מה שעושה אותו מאושר.
אני לא חושבת שלשים את הילדים אצל מטפלת או בגן בגיל מוקדם עושה נזק בלתי הפיך, כל עוד מדובר במטפלות טובות כמובן.
החיים השתנו, הקצב השתנה ולא כל משפחה יכולה להרשות לעצמה מפרנס יחיד גם לתקופה קצובה ולשם כך ישנן מסגרות מעולות לילדים, שיש להן לא מעט יתרונות.
אני בהחלט חושבת שההחלטה להשאר ולגדל את הילדים בבית זו החלטה לא פשוטה , אך מאוד מתגמלת.
ויותר מכל, למי שמתאפשרת לה הפריבילגיה העצומה להשאר עם הילדים בבית ולהנות לפחות מהשנה הראשונה שלהם במתכונת צמודה, כדאי לה לנסות.

החיוך הראשון, החיבוק הראשון, המילה הראשונה, הצעד הראשון, כל אלו ועוד הרבה אחרים אלו רגעים שלרוב אנחנו מפספסים כשאנחנו עסוקים באותו מירוץ אין סופי, רגעים חד פעמיים ומרגשים בעבור כל אמא ממוצעת.
אז נכון שלא יקרה כלום גם אם נראה את הצעד השני או שלישי, אך בואו נודה באמת יש דברים שאנחנו רוצים לחוות יחד עם הילדים שלנו ולא לשמוע מהמטפלת כמה מרגש זה היה ולקבל תמונה לנייד בזמן יום עבודה עמוס.

לפני כשבוע הכנסתי לראשונה את בני לפעוטון והוא רק בן שנה וחודש, עשיתי החלטה מושכלת שבשנה הראשונה לחייו אני רוצה להיות איתו ככל האפשר ולחוות יחד איתו את כל מה שלא יכולתי עם הבכור שלי וכך עשיתי.

אחרי שנה וחצי בהם הקדשתי כל רגע מזמני לילדי המקסימים והתעלפתי מעייפות אחרי שנרדמו, אני כאן, אישה שבחרה להיות עם הילד בבית ונהנתה מכל רגע קסום ולא ויתרה על דבר אלא בחרה לרוויח עוד כמה רגעים יקרים עם הזעטוטים שלה שגדלים כלכך מהר.

אין נכון ולא נכון בנושא הזה, יש נכון לאותה אישה ולאותה המשפחה, כל בחירה שלא תהיה העיקר שכולם יהיו מאושרים ושלמים עם הבחירה.
אז לכל מי שבחרה, תהני מכל רגע!
ולמי שלא, מקווה שזה נתן כמה תשובות לתהיות הרבות לגבי ההחלטה של אותה אישה, אותה אמא.







אין תגובות: